הקדמה

וְכָל הַזְּמַן רָצִים שְׁלִיחִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב אֶל יַלְדוּתִי
כְּדֵי לְהָבִיא מִשָּׁם דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי אוֹתָם אוֹ שָׁכַחְתִּי,
כְּמוֹ מִבַּיִת שֶׁעוֹמֵד לְהֵהָרֵס,
אוֹ כְּמוֹ רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ מִן הָאֳנִיָּה הַשּׁוֹקַעַת לְאַט
אֶל הָאִי, כָּךְ אֲנִי מוֹצִיא מִיַּלְדוּתִי
דְּבָרִים וְזִכְרוֹנוֹת לְהֶמְשֵׁךְ חַיַּי.

יהודה עמחי מתוך ספרו "פתוח סגור פתוח״

"מה פתאום בגילך אתה כותב ספר זכרונות?" שאלה לגיטימית, אומנם עברתי את גיל 60 ועשיתי את מחצית הדרך ל"עד מאה ועשרים" אבל טרם הגעתי לגיל של סיכומים, יש לי תכניות לעתיד, שאיפות וחלומות. אבל העולם משתנה מהר מאד, יותר מאשר בעבר, דברים שקרו לפני עשר נראים כאילו קרו לפני דור והזיכרון לפעמים מתעתע, אז כדי שאזכור גם בעתיד וגם כדי שילדיי ונכדיי שעוד יבואו יוכלו ללמוד על מה שהיה כאן כאשר אני הייתי בגילם, החלטתי לתעד את זיכרונותיי.