פרשת ויקרא

משה חוואטו הוא חייל סדיר מרמלה בן העדה הטוניסאית והוא מספר את סיפורו. קשת של דמויות צבעוניות, שלל מצבים משפחתיים, סיטואציות חברתיות ושפע רגשות. בשפה פשוטה בהרבה אהבה וביקורת אוז מתאר לנו את עולמם של בני עדה הטוניסאית, של תושבי עיירות הפיתוח, של החלומות והאכזבות. לעיתים מצחיק מאד לעיתים בוטה אבל נוגע באצבע במדויק בנקודות המאפיינות. עוצמתו ש הספר באוטנטיות שבו וההומור העצמי, הדמויות והסיטואציות הן אומנם פרי דמיונו אבל אין ספק שהן מבוססות על אנשים שהוא מכיר וחוויות שחווה או שלפחות היה עד להן. הוא מתאר בצורה אמינה מאד את הדמויות ונוגע בנקודות החשובות. כראוי לבחור צעיר כגיבור הסיפור יש בסיפורו גם לא מעט מיניות, תיאורים גרפיים מפורטים אך לא בוטים הוא מתאר את הפנטזיות של משה חוואטו, את "ביצועים" שלו אך גם את רגשותיו. הספר קצר יחסית והקריאה בו זורמת וקולחת, מאד נהנתי.

אסתר גרינווד, הינה בחורה צעירה המתגוררת בפרברי בוסטון, היא זוכה לתקופת הקיץ להתמחות בת חודש בהתמחות קיץ במגזין ניו יורקי מוביל. החיים בעיר הגדולה אינם מלהיבים אותה והאירועים אשר היא חווה נותנים להרגיש מאיימת ואט אט היא מאבדת את האיזון הנפשי. מאיזון והיא מרגישה שהיא מאבדת את הקרקע מתחת לרגליה ואת הקשר עם המציאות. בסיומו של החודש בניו יורק כאשר היא שבה הביתה כשהיא חוזרת הביתה, היא על נתיב התרסקות. היא לא יכולה לישון, לא יכולה לאכול ולא יכולה לכתוב. היא לא מתקלחת, לא מחליפה בגדים. היא אפילו מנסה להתאבד, ולבסוף מאושפזת בבית חולים לחולי נפש. פעמון הזכוכית הוא הרומן היחיד שפלאת פרסמה, והוא ראה אור בשנת 1963, חודש בלבד לפני ששמה קץ לחייה בגיל 31. התאבדותה יצרה מיד עניין סביב הספר, אך רק שנים זכה להערכת הקוראים והמבקרים על חשיבותו ומשמעותו והוא הפך לקלסיקה של המאה העשרים - תיאור מהיימן, ריאלי וייחודי של מסע אל נבכי הנפש האנושית ולמחיר הכבד שמשלמות נשים.

בעידן התובעני ורצוף האירועים שלנו מטבע הדברים יש הצפה של ספרי השראה אשר מנסים לעזור לנו כיצד לצלוח את פרק החיים שלנו על פני האדמה. אנשים רבים חווים בחייהם מסע אשר בעקבותיו צרפו תורה כיצד להתגבר על המכשולים ודרישות שיש לסובבים מאיתנו וגם לציפיות שלנו מחיינו. בספרה עינת סעדון חולקת איתנו את תורת החיים שהיא זיקקה תחת הכותרת KEYS והיא אכן בנויה מסדרה של מפתחות לחיים. לכל אחד מאיתנו יש לדעתי את כל המפתחות האלה אבל השוני הוא בעוצמתו של כל מפתח אצל כל אחד והדרך בה אנו פועלים ומנהגים נגזרת משילוב העוצמות של המפתחות השוני ובזה אנחנו נבדלים איש מאחיו. הכרת המפתחות, יעודם וההבנה מה חלקו של כל מפתח במבנה האישיות שלי עוזרת לנו לחזק את עוצמת של המפתחות החלשים ובכך לאזן את דרכנו. בספר עינת מתארת את פרקי חייה וכיצד למדה מהם ויצרה את התורה הזו. יש בספר תובנות רבות אשר אני בטוח שכל אחד יכול להתחבר אליהן, ללמוד ולשפר את עצמו והתנהלותו בעולם. גם אם לא הכל מדבר אליך יש בו שפע וחומר למחשבה ומן הראוי שכל אחד מאיתנו ינסה להיות גירסה קצת יותר טובה של עצמו וכולנו כחברה נרוויח מכך, ממליץ לכם לקרוא ולהטמיע, גם לי ל הכל התאים אבל בהחלט דייק לי כיווני מחשבה ודרכי פעולה ונתן לי גם כלים מעשיים איך לצלוח את נהר החיים.

בגיל חמישים ושתיים, המבוגר מכל הגברים במשפחתו שחיו ומתו מיתות שונות ומשונות, פורש לפנינו רפאל מאייר על ילדותו בירושלים בקרבת בית היתומים, בית העיוורים ובית המשוגעים, כשכנו של אברהם הסתת אותו אימץ לו כדוד בחפשו אחר דמות אב, ועד ימיו הבוגרים במדבר. בילדותו גר עם משפחתו, אשר לה קרא “האישה הגדולה”, שהיא אוסף של חמש נשים שבניהן סבתו החסכנית השולטת בכספים, אימו אשר נהגה מעולם לא למסיים סיפורים מאז שסיפרה שלה נקטע באמצע, “הדודה השחורה” העממית וולגרית, “הדודה האדומה” שסבלה מבולימיה ושאינה מקורבת בדם, ואחותו אשר אותה כינה ה”כלבתא”. רפי, רפאול, רפינקה עצמו לא מקים משפחה, כי תמיד נאמר לו שהדרך בה גדל היתה הכי טובה בשביל גבר לגדול. ולכן רונה, אשתו בעבר, היא אהובתו בהווה וגם אסונו במהלך כל חייו. סיפור חייו של רפאל מתואר במקטעים ובראייה לאחור אשר יחד מצטרפים לפסיפס ששזורות בו דמויות, חוויות, מקומות וזכרונו תוכח פעם חזרה להווה המנוגד של חיי פרישות ובדידות במדבר לעומת ילדותו שבה היה מוקף בחמש נשים. תחושת המוות הממתין לכל גברי המשפחה משפיעה גם על סיפור חייו של רפאל. “רפאל, מתי כבר תגדל?” “רפינקה, מתי כבר תמות?” תמונותיהם של כל ארבעת הגברים המתים במשפחה התלויות במסדרון הבית. , אבא וסבא ושני הדודים, כל אחד מהם מת בצורה טרגית וכעת הם מחכים לו ממוסגרים על הקיר. במהלך הסיפור הנרקם נרמזים לנו סודות המשפחה אשר אט אט באים על פתרונם תוך התקדמות העלילה. על כתיבתו ושפתו של מאיר שלו כבר נאמר ונכתב רבות, כבר מרגע הקריאה הראשון הרגשתי בבית, עושר השפה, משחקי הלשון, צורת בניית הדמויות ושזירת העלילה, נהנתי מכל רגע.