פרשת ויקרא

ספר זה מתאר את סיפור חייו של המשורר המוערך יהודה עמיחי, שנולד בגרמניה, שבה כבר למד עברית. בגיל 11 משפחתו עלתה לארץ בשל האנטישמיות וציונות. גדל בירושלים, שירת בפלמ"ח ובצה"ל והשתתף בכל מלחמות ישראל. במקביל לקורות חייו הספר משבץ שירים וקטעי שירים של עמיחי ומנתח את המקור שלהם ואת המשמעות שלהם. זה לא ספר עלילתי אלא דוקומנטרי. אני מאד נהנתי ממנו ראשית כי דרך סיפור חייו אחנו חווים שוב את ההיסטוריה של יהדות אירופה, את ההיסטוריה של המדינה, ואנחנו חוזרים חווים את המאורעות שהם פסיפס חיינו ומקבלים דרך שירתו של עמיחי מימד נוסף. אין ספק שספר זה לא מתאים לכל אחד, חייבים להיות קודם כל אוהבי שירה וגם יש קצת קושי בקריאת ספר כזה שכן קשה לקרוא אותו ברציף כמו שקוראים ספר עלילתי שכן לאחר כל קריאה יש לעכל ולעבד את הנקרא ורק אז להמשיך הלאה. אני כאמור מאד נהנתי לרדת לעומקים של שיריו, להבין את השורשים שמהם ינק ושבנו את דמותו.

משה חוואטו הוא חייל סדיר מרמלה בן העדה הטוניסאית והוא מספר את סיפורו. קשת של דמויות צבעוניות, שלל מצבים משפחתיים, סיטואציות חברתיות ושפע רגשות. בשפה פשוטה בהרבה אהבה וביקורת אוז מתאר לנו את עולמם של בני עדה הטוניסאית, של תושבי עיירות הפיתוח, של החלומות והאכזבות. לעיתים מצחיק מאד לעיתים בוטה אבל נוגע באצבע במדויק בנקודות המאפיינות. עוצמתו ש הספר באוטנטיות שבו וההומור העצמי, הדמויות והסיטואציות הן אומנם פרי דמיונו אבל אין ספק שהן מבוססות על אנשים שהוא מכיר וחוויות שחווה או שלפחות היה עד להן. הוא מתאר בצורה אמינה מאד את הדמויות ונוגע בנקודות החשובות. כראוי לבחור צעיר כגיבור הסיפור יש בסיפורו גם לא מעט מיניות, תיאורים גרפיים מפורטים אך לא בוטים הוא מתאר את הפנטזיות של משה חוואטו, את "ביצועים" שלו אך גם את רגשותיו. הספר קצר יחסית והקריאה בו זורמת וקולחת, מאד נהנתי.

בגיל חמישים ושתיים, המבוגר מכל הגברים במשפחתו שחיו ומתו מיתות שונות ומשונות, פורש לפנינו רפאל מאייר על ילדותו בירושלים בקרבת בית היתומים, בית העיוורים ובית המשוגעים, כשכנו של אברהם הסתת אותו אימץ לו כדוד בחפשו אחר דמות אב, ועד ימיו הבוגרים במדבר. בילדותו גר עם משפחתו, אשר לה קרא “האישה הגדולה”, שהיא אוסף של חמש נשים שבניהן סבתו החסכנית השולטת בכספים, אימו אשר נהגה מעולם לא למסיים סיפורים מאז שסיפרה שלה נקטע באמצע, “הדודה השחורה” העממית וולגרית, “הדודה האדומה” שסבלה מבולימיה ושאינה מקורבת בדם, ואחותו אשר אותה כינה ה”כלבתא”. רפי, רפאול, רפינקה עצמו לא מקים משפחה, כי תמיד נאמר לו שהדרך בה גדל היתה הכי טובה בשביל גבר לגדול. ולכן רונה, אשתו בעבר, היא אהובתו בהווה וגם אסונו במהלך כל חייו. סיפור חייו של רפאל מתואר במקטעים ובראייה לאחור אשר יחד מצטרפים לפסיפס ששזורות בו דמויות, חוויות, מקומות וזכרונו תוכח פעם חזרה להווה המנוגד של חיי פרישות ובדידות במדבר לעומת ילדותו שבה היה מוקף בחמש נשים. תחושת המוות הממתין לכל גברי המשפחה משפיעה גם על סיפור חייו של רפאל. “רפאל, מתי כבר תגדל?” “רפינקה, מתי כבר תמות?” תמונותיהם של כל ארבעת הגברים המתים במשפחה התלויות במסדרון הבית. , אבא וסבא ושני הדודים, כל אחד מהם מת בצורה טרגית וכעת הם מחכים לו ממוסגרים על הקיר. במהלך הסיפור הנרקם נרמזים לנו סודות המשפחה אשר אט אט באים על פתרונם תוך התקדמות העלילה. על כתיבתו ושפתו של מאיר שלו כבר נאמר ונכתב רבות, כבר מרגע הקריאה הראשון הרגשתי בבית, עושר השפה, משחקי הלשון, צורת בניית הדמויות ושזירת העלילה, נהנתי מכל רגע.

אות מאבשלום מאת נאוה מקמל־עתיר הוא רומן היסטורי מרגש ועמוק, השוזר עבר והווה לתוך יצירה ספרותית מרתקת ומעוררת מחשבה. הספר נכתב ביד רגישה ומדויקת, ומצליח לאחד בין עובדות היסטוריות לבין נרטיב אישי סוחף שנוגע ללב. זהו סיפור על אהבה, זהות, נאמנות – ובעיקר על הרצון האנושי להשאיר אחריו אות. הספר מגולל את סיפורו של אבשלום פיינברג, אחד הדמויות המרכזיות במחתרת ניל"י, דרך עיניה של חוקרת צעירה שנמשכת לדמותו ולחייו ונשאבת לחיפוש אחרי האות שאבשלום ביקש להותיר אחריו – הן במובן האישי והן במובן הלאומי. מקמל־עתיר מצליחה לברוא דמויות מלאות חיים, רגישות וכאב, ולהחיות תקופה היסטורית בצורה עשירה, אמינה ומרתקת. השילוב בין עובדות לבין פרשנות רגשית עכשווית מעניק לסיפור עומק מיוחד, והופך אותו לרלוונטי גם לקורא בן זמננו. זהו ספר שמאיר באור חדש פרק חשוב ומורכב בתולדות הציונות, אך מעבר לכך – הוא עוסק בזיכרון, בזהות, ובצורך האנושי הבסיסי להשאיר חותם. ייחודו של הספר טמון בתנועתו בין ממדי זמן שונים – יומניו של אבשלום פיינברג מראשית המאה ה־20 נשזרים בחקירה בת זמננו של חוקרת צעירה, שמבקשת לפענח את חייו ומותו של האיש שהיה לסמל, אך נותר דמות חידתית. המעברים הללו בין תקופות יוצרים מבנה עלילתי עשיר ומורכב, שמזמין את הקורא להשתתף במסע של גילוי אישי והיסטורי כאחד. הספר נשען על תחקיר מעמיק, הכולל מסמכים היסטוריים, תצלומים אותנטיים, ועדויות נדירות – ודווקא מתוך הפרטים ההיסטוריים נוצרת אינטימיות ספרותית נדירה. מקמל־עתיר משלבת עובדות מוצקות עם פרשנות אנושית רגישה ומעמיקה, והופכת את הסיפור הלאומי לסיפור פרטי, ולהפך. אות מאבשלום הוא הרבה יותר מרומן היסטורי – הוא יצירה שמחברת את הקורא לשורשים, למיתוסים, ולשאלות זהות שעדיין מהדהדות גם היום. ספר חשוב, חכם ומרגש, שנשאר עם הקורא הרבה אחרי סיום הדף האחרון.

היינץ הירש הוא בעל מכוורת דבורים. הירש הוא גם אביו של רובי, חייל לשעבר שהודח מהצבא בשל עבירת משמעת. בשמונת הימים המתוארים בספר, מתוארת המערכה אליה נכנס האב מול "המדינה" על מנת לקבל דין צדק. עבור בנו. הספר כתוב כמו מחזה יווני קלאסי. כל פרק הוא מערכה במחזה שנרקם לעינינו לאט לאט מתגלים פרטים ועוד דמויות שיש להן קשר למר הירש ולסיפור חייו. הירש הוא "יקה". הוא אומנם חי בישראל וכך גם בני משפחתו וחבריו אבל רוחו ונפשו עדיין בגרמניה. קשה לו מאד להבין ולקבל את התרבות הישראלית ואין לו גם שם כוונה להפוך להיות חלק ממנה. כ"יקה" הוא דורש דיוק, יושר, סדר ותשובות. תשובות לשאלות שמטרידות את חייו ושאותן הוא מעלה לרשויות המדינה. מלחמתו ברשויות הופכת לקיבעון ולשיגעון ממש, והוא מנסה לסחוף איתו את האנשים שקרובים אליו. המקום הוא כאמור ישראל, התקופה שנות השבעים. נשמע מאד רחוק, 50 שנה אבל מאד מאד קרוב. דרך הסיפור הסופר מציף בעיות שונות ורבות ומתייחס לבעיות בוערות בחברה הישראלית הצעירה: חוצפה, חוסר כבוד, ביורוקרטיה נוקשה של הרשויות, אי קבלת האחר, חוליים של חברה פוסט טראומטית ועוד ועוד. נראה כי הירש נלחם ממש בטחנות רוח והוא לגמרי בודד במערכה. או שכך הוא מרגיש. ספר יפה מאוד שמשאיר ניחוח של פעם בסגנון הכתיבה, בגיבורים ובחוויות.

ים ומלואו הים, על מרחביו האינסופיים, היווה מאז ומתמיד השראה ליוצרים. נבחרו לאנתולוגיה עשרים וחמישה סיפורים, ביניהם של שלושה כותבים אורחים, וכל סיפור - ים ומלואו. סיפורי האנתולוגיה חושפים בפנינו את הים - אפשר את האדם - על כל גווניו ורבדיו, שלוות נפשו ותהפוכותיו. בין הסיפורים נמצא כאלו החודרים למעמקי ים הנפש; יש הצוללים לתהומות של אובדן וכאב; רבים מפליגים בסיפורי מסע והרפתקאות אל לב הים ומעבר לו - חלקם מתמקדים במהלך המסע בהתבוננות עצמית ואחרים במערכות יחסים משמעותיות; יש המציגים בסיפורם פן אקטואלי, חברתי או לאומי ויש המביאים סיפורים אישיים, ביניהם, סיפורי "הצלה" במובנים שונים, או כאלו הפותחים צוהר לתובנות חדשות בהשראת הים. ספר בנותן לנו לחוות את כל קשת הרגשות אשר הים מציף בנו, חלקם אהבתי יותר חלק פחות, ספר מהנה, קולח וקריא הן בשל תכניו המגוונים הן בשל הסגנונות השונים שיש בו והן בשל אופי מבנהו המורכב מפרקים שכל אחד עומד בפני עצמו.

"שיעורים בפיתוח קול" הוא ספר יוצא דופן, הנע על הגבול שבין רומן, ממואר אישי ומסה על כתיבה. זהו ספר העוסק לא רק בסיפור עצמו, אלא גם בשאלה כיצד סיפורים נוצרים, מדוע הם לעיתים ננטשים, וכיצד המציאות האישית חודרת אל היצירה הספרותית. הספר בנוי משני רבדים עיקריים. בראשון מובא תקציר של רומן שכתבה רביניאן לפני שנים, אך החליטה לגנוז לאחר חמש שנות עבודה. הרומן מספר על אחות המוזעקת מניו יורק לישראל לאחר שאחיה מתמוטט ומאושפז במצב קשה. סביב מיטת חוליו נחשפת מערכת יחסים אינטימית במיוחד בין האחים, ומרחפת השאלה האם אהבה עמוקה כל כך עלולה להפוך לרגש אסור. בחלקו השני של הספר עוברת רביניאן מן הבדיון אל המציאות. היא מתארת בכנות נדירה את מחסום הכתיבה שגרם לה לגנוז את הרומן, ומנסה להבין מה בתוכה מנע ממנה להשלים אותו. החיפוש הזה מוביל אותה אל זיכרונות ילדות, אל סודות משפחתיים, אל מותו של אחיה הצעיר, ואל מערכת היחסים המורכבת עם אביה. כך הופך הספר למסע של חשבון נפש, שבו הכתיבה עצמה משמשת כלי לחשיפה, להבנה ולריפוי. אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא המבנה הייחודי שלו. במקום להציג סיפור רציף, רביניאן חושפת בפני הקורא גם את "מאחורי הקלעים" של היצירה. היא משתפת בהתלבטויותיה, בפחדיה ובתהליך הנפשי שעברה, ובכך מטשטשת את הגבול שבין ספרות לחיים. הקורא אינו רק עד לעלילה, אלא גם לשאלות המוסריות והרגשיות שהעסיקו את הסופרת בזמן כתיבתה. מבחינה סגנונית, הספר כתוב בעברית עשירה, מדויקת ורגישה. רביניאן מצליחה לתאר רגשות מורכבים בעדינות, מבלי להיגרר לסנסציוניות, גם כאשר היא עוסקת בנושאים טעונים כמו אהבה, אשמה, טאבו משפחתי וזיכרון. השפה היא אחד ממוקדי הכוח של הספר, והיא מעניקה עומק גם לרגעים האינטימיים ביותר. דעתי על הספר זהו אינו רומן רגיל אלא ספר על עצם מעשה הכתיבה. הוא דורש מהקורא סבלנות ונכונות להתמודד עם מבנה לא שגרתי ועם שאלות שאין להן תשובות פשוטות. מי שמחפש עלילה קצבית עלול להתאכזב, אך קוראים המתעניינים בנפש האדם, ביצירה ספרותית וביחסים משפחתיים ימצאו בו יצירה עמוקה ומעוררת מחשבה. סיכום "שיעורים בפיתוח קול" הוא ספר אמיץ וחשוף, שבו דורית רביניאן אינה מסתפקת בסיפור בדיוני אלא חושפת גם את הדרך שהובילה אליו ואת הסיבות שבגללן כמעט לא ראה אור. זהו ספר על זיכרון, אשמה, אהבה, יצירה ועל מציאת הקול האישי, לא רק של הסופרת, אלא גם של כל אדם המבקש להבין את עצמו. בכך הוא הופך ליצירה ספרותית ייחודית, הממשיכה להדהד גם לאחר סיום הקריאה.

שקופיות הוא רומן ביכורים המשלב מתח, דרמה משפחתית ורקע היסטורי אמיתי. העלילה נעה בין ארגנטינה של שנת 1976, בשיא תקופת הדיקטטורה הצבאית המכונה "המלחמה המלוכלכת", לבין ישראל וארגנטינה בשנת 2008. הספר עוסק בשאלות של זיכרון, זהות, היעלמות והמחיר שהעבר גובה גם מהדור השני. תקציר העלילה מיגל, פעיל מחתרת המתנגד למשטר הצבאי בארגנטינה, נעלם זמן קצר לפני לידת בתו. אשתו מוניקה מצליחה להימלט לישראל עם התינוקת אנה, ומותירה מאחור חיים שלמים וסודות רבים. כשלושים שנה מאוחר יותר, אנה מגלה שאמה, שנשבעה שלעולם לא תחזור לארגנטינה, מתכננת לשוב לשם. גילוי מקרי של שקופית ישנה בתוך צעצוע ילדות מוביל אותה למסע חיפוש אחר האמת על גורלו של אביה. מכאן מתפתח רומן שנע בין חקירה בלשית, מסע משפחתי וחשבון נפש אישי. הנושאים המרכזיים הספר עוסק בכמה רבדים במקביל: • ההתמודדות עם היעלמות כפויה של אדם ללא קבר וללא תשובות. • השפעת טראומות היסטוריות על בני הדור השני. • הקשר בין זיכרון אישי לזיכרון לאומי. • המחיר של אידיאלים פוליטיים מול המחיר שמשלמות המשפחות. • החיפוש אחר אמת וסגירת מעגל גם כאשר נדמה שכבר מאוחר מדי. סגנון הכתיבה קופמן בוחרת שלא לכתוב ממואר, אף שהספר שואב השראה מסיפורה האישי. אביה של הסופרת נעלם בתקופת הדיקטטורה בארגנטינה, אך העלילה עצמה היא יצירה בדיונית. השילוב בין עובדות היסטוריות לבין עלילת מתח מעניק לספר תחושת אמינות, והקורא מתקדם באמצעות רמזים, צפנים וגילויים הדרגתיים, כמעט כמו ב"חדר בריחה" ספרותי. נקודות החוזק • רקע היסטורי מרתק שאינו מוכר לרבים בישראל. • עלילת מתח השומרת על סקרנות לאורך הספר. • דמויות מורכבות ואנושיות. • שילוב מוצלח בין דרמה משפחתית לבין חקירה היסטורית. • כתיבה רגישה שאינה גולשת למלודרמה. נקודות שעשויות להקשות על חלק מהקוראים חלק מהקוראים ציינו כי פתיחת הספר עמוסה בפרטים וברקע היסטורי, ולכן הקצב בתחילתו מעט איטי. עם זאת, לאחר שהעלילה מתבססת, המתח הולך ומתגבר. למי הספר מתאים הספר מומלץ במיוחד לקוראים שאוהבים: • רומנים היסטוריים המבוססים על אירועים אמיתיים. • סיפורי מתח שאינם נשענים על אלימות אלא על גילוי סודות. • ספרים העוסקים בזיכרון, במשפחה ובזהות. • יצירות המשלבות היסטוריה עם סיפור אנושי אישי. הערכה כללית "שקופיות" הוא ספר ביכורים בשל ובטוח בעצמו. כוחו הגדול אינו רק בתעלומה סביב גורלו של מיגל, אלא בדרך שבה הוא ממחיש כיצד אירועים פוליטיים רחוקים ממשיכים לעצב חיים של משפחות גם עשרות שנים לאחר שהתרחשו. זהו ספר שמצליח להיות גם מותח, גם מרגש וגם מעורר מחשבה על משמעותם של זיכרון, אובדן והצורך האנושי לדעת את האמת. לפי ההתרשמות שלי, זהו ספר שיש בו כמה נקודות חוזק בולטות: • הוא מטפל בפרק היסטורי שאינו מוכר מספיק לקורא הישראלי, תקופת "המלחמה המלוכלכת" בארגנטינה והיעלמותם של אלפי בני אדם בידי המשטר הצבאי. • במקום להפוך את ההיסטוריה להרצאה, הוא משתמש במבנה של תעלומה משפחתית. זה בדרך כלל מאפשר לקורא ללמוד את הרקע ההיסטורי דרך הסיפור ולא דרך הסברים ארוכים. • העובדה שהסופרת עצמה היא בת לאב שנעלם בתקופת הדיקטטורה מעניקה לספר עומק רגשי ואותנטיות, גם אם העלילה עצמה היא בדיונית. • נראה שהוא מצליח לאזן בין מתח לבין שאלות עמוקות של זהות, זיכרון וההתמודדות של בני הדור השני עם טראומה משפחתית. מן הצד השני, יש גם הערה שחוזרת בכמה ביקורות נוספות. פתיחת הספר איטית יחסית ועמוסה בפרטים וברקע היסטורי, ורק לאחר מכן העלילה צוברת תאוצה. אם הייתי מדרג אותו בסולם של המלצה עבורך: • הנאה מהקריאה: 8.5 מתוך 10 • ערך אינטלקטואלי: 9 מתוך 10 • עומק רגשי: 9 מתוך 10 • מתח: 8 מתוך 10 בסך הכול: 9 מתוך 10.

איך לשרוד בכאילו בלב ים – ההרצאה / הדר אורלנוב סיפור מצוין מכמה סיבות. ראשית, זהו סיפור סאטירי מבריק. בתחילתו הוא נראה כמו הרצאת TED אופיינית על העצמה אישית. כל הקלישאות נמצאות שם, סיפורה של מייסדת השיטה, הצלחה בינלאומית, ספרים שתורגמו לעשרות שפות, שיטת פלא, כללים, מונחים מקצועיים ואפילו ערכת מוצרים למכירה בסוף ההרצאה. כל אלה הם פרודיה מדויקת על תעשיית ה"גורואים" וההתפתחות האישית. שנית, ככל שהסיפור מתקדם, משהו מתחיל לחרוק. ה"שיטה" הופכת יותר ויותר אבסורדית ואכזרית. במקום לרפא את האדם, היא דורשת ממנו להעמיק את הטראומות שלו, לדמיין אסונות, להרוג דמויות בדמיונו ולהתנתק מהמציאות. הקורא עדיין משתף פעולה, כי המבנה של הרצאה מקצועית מעניק לכל זה לכאורה אמינות. זו בעיניי אחת התחבולות הספרותיות היפות בסיפור. אבל הרגע המשמעותי ביותר הוא הסיום. פתאום נופלת ההבנה שאין כאן באמת שיטת טיפול. הדוברת עצמה היא האדם השבור ביותר בחדר. היא מנסה שוב ושוב "לתקן" את עצמה באמצעות מנגנון דמיוני, אבל לעולם אינה מגיעה לשלמות. למעשה, כל ההרצאה היא ניסיון נואש להצדיק אובססיה שאינה מרפאה דבר. אני חושב שהרעיון המרכזי של הסיפור אינו לעג לטיפול פסיכולוגי, אלא ביקורת על תרבות ההבטחות. החברה שלנו מלאה בהבטחות בסגנון "תהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמך", "תאהב את עצמך", "תשנה את חייך". אורלנוב לוקחת את ההבטחות האלה עד הקצה האבסורדי כדי לשאול שאלה פשוטה: מה אם עצם המרדף אחר השיפור הבלתי פוסק הוא הבעיה? יש משפט אחד שבולט במיוחד, כאשר הגיבורה שואלת בסוף: "למה אי אפשר שפשוט תחיו כרגיל ותעשו את הכי טוב שאתם יכולים? למה אי אפשר?" בעיניי, זהו המשפט החשוב ביותר בסיפור. אחרי כל שכבות האירוניה, זו הקריאה האנושית האמיתית שלו. מבחינה ספרותית יש כאן עוד הישג יפה. אין כמעט עלילה במובן המקובל. כל הסיפור הוא מונולוג אחד, הרצאה אחת. ובכל זאת, יש בו מתח, התפתחות ודמות שעוברת תהליך, אף על פי שהיא למעשה אינה משתנה כלל. זה דורש שליטה מצוינת בכתיבה. אם הייתי צריך לתת לסיפור ציון אישי: • רעיון, 10 מתוך 10. • מקוריות, 10 מתוך 10. • ביצוע ספרותי, 9 מתוך 10. • עומק רגשי, 9 מתוך 10. מה שפחות התחברתי אליו הוא אורכו. לטעמי, כעשרה עד חמישה עשר אחוזים מהחזרות מכוונות כדי לייצר תחושת אובססיה, אבל הן גם מעט מעייפות. ייתכן שזו בחירה אמנותית מודעת, אולם בעיניי ניתן היה לקצר מעט בלי לפגוע במסר.