כשהערב נוטף בכבדות עפעפיים גדולים


11 Jul

                                                                                                 11/7/80

כשהערב נוטף בכבדות עפעפיים גדולים,
שב וחוזר הכאב שנטמן בעת בוקר,
שורף וחורך כל פינה של תקווה,
של ימים אחרים מול חמה נולדים
וגוועים חרש חרש מול ירח עולה,
וסהר עולה ומשלים וחסר תריסר פעמים
ואין גמול משיב תחת כל טיפה של דמים.
הבלי תמוז לוהטים נישאים באוויר
והכל כבד ומעיק ולוחץ ופורץ,
וכל שבתוך שואף אל החוץ,
וכל שבחוץ לוחץ על התוך,
ואני רוצה לצרוח עד פקיעת מיתרים
עד יפתחו אי-בזה כל סגוריי שערים
אך גרוני חנוק בדמעות לענה
ואף בת-קול אינה פותחת פי האדמה.
ואני רוצה לקרוע קריעת אבלים בבשרי,
בבשרי החי, התוסס בעורקים דם חמרמר
צרוף מטיפות ייסורים זוקקו באש הכאב
המעוות ומשבש כל גבול הגיון ואמת
והיכן הוא הגבול בין החי אל המת ?
בכדור קטן ועמום של עופרת רותחת
או אולי בקצה להבה של החרב המתהפכת ?
בחלק שבריר היה ונחדל
וגם אני האם חי אני כלל ?
נשטף בין גלים נישאים של כאב
חוקר ובוחן כל מעשיי כליות ולב
רוצה לבכות, לצעוק ולצרוח
ואין בי כבר עוז, לא אויר ולא כוח
ואין לאן ללכת ואין אנה לברוח
וממשיך ופוסע בשביל כל-אדם
ומותיר לאורכו טביעות כף-רגלי
בטיפות דם.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.
אתר זה נבנה באמצעות