7 למרץ 2006
התרוקנו באחת כל חדריי הבית
נאלמו ונדמו קול טפיפות צעדייך,
והקולר הכחול שתלוי מיותם בפינה,
וגם קלחת המים שעודה ממתינה,
כמוני יודעים ומבינים את ההיגיון הצרוף
אך בסתר הלב מייחל למגע, לליטוף,
אולי לפתע פתאום היא תשוב,
תחכך בכף ידי את חוטמה הרטוב,
ותרמוז לי בדרך המיוחדת רק לה,
במבט החכם, הנבון, בלי מילה,
כך אני מחכה אבל היא לא תחזור,
אך אני מבטיח את כל רגעי האושר לנצור,
ואם באיזה מקום בעולם יש גן עדן לכלבים,
את בטח רצה ומדלגת עכשיו באלה המרחבים.
