אני כתבתי שורות, מחזה היא, אני על במה בלי קהל. כל העולם במה - זה נכון אך היא ואני מחזה בלי קהל זה דבר שאפילו תיאטרון האבסורד אינו יכול להרשות לעצמו ומי אני שארשה לעצמי אך עצמי מתעקש ואני יודע שדברים שכאלה אינם יכולים לקרות כלל ואני יודע שדברים שכאלה אסור שיקרו לי אבל משום מה הם קורים - דווקא לי. ואני אומר לעצמי לשכוח, לא לזכור אך עצמי נהנה ממתק הסבל ואני מחפש מרפא בכל אך בכל מקום עצמי מוצא רק אותה ואני מחפש מרפא באחרות אך בכל אחת אחרת עצמי רואה רק אותה. כמו בועת סבון יפיפייה צבעונית מרחפת תמיד מעליי והיד מנסה להגיע, לתפוש ולו רק לפעם אחת לרגע קט ורק תיגע היד והכל מתפוצץ.
