זבדי ישראל - עם אבא בעקבות גדוד 54 של חטיבת גבעתי במלחמת השחרור

הכל התחיל בארוחת החג של ראש השנה תשס"ה, בשיחה שהתגלגלה תוך כדי הארוחה, מנושא לנושא בניחותא, ואינני זוכר כיצד עלה הדבר, אבא הזכיר את מוזיאון חטיבת גבעתי - שהוא היה אחד מלוחמיה בתקופת מלחמת העצמאות הנמצא במצודת יואב ושמספר פעמים תכנן לבקר במקום אבל עדיין לא היה שם. רשמתי במוחי עובדה זו והחלטתי לקחת על עצמי את המשימה לארגן נסיעה משותפת לשם.

כך בחול המועד הסוכות יצאנו, אבא ואני לכיוון דרום, השיחה בדרך קלחה והייתה נעימה ועברה מנושא לנושא עד אשר הגענו למצודת יואב, המצודה הינה מבנה טיגרט אשר נקראה "עיראק סואידאן" ושימשה את המשטרה הבריטית וכאשר אלו עזבו את הארץ נמסר לידי הערבים אשר הפכו אותו לעמדה מבוצרת אשר שלטה על הדרך דרומה.

במודיעין המוזיאון קיבל את פנינו במאור פנים פקיד הקבלה הרצל, אבא התעניין אודות יושב ראש עמותת גבעתי גרשון וילן שהוא מכירו מתקופת עבודתו בהסתדרות בן וחבר קיבוץ נגבה הנמצא בסמוך, הרצל בטובו יצר בניהם קשר טלפוני ולאחר שיחה קצרה וברכות הדדיות הסדיר זה את כניסתנו לאתר כאורחיו ואף דאג להצמיד לנו חיילת-מדריכה שתלווה אותנו לאורך מסלול המוזיאון ממש VIP.

נכנסנו לחצר הפנימית של האתר ולפנינו נגלתה חזיתו של המבנה, שהשתמר כפי שהיה בתום המלחמה, קירותיו מרוססים ומנוקבים בקליעי כדורים, ומנגד משקיפים חרכי ירייה מצד שמאל נישא גבוה מגדל שמירה השולט על כל השטח ובחזית אנדרטה לחטיבה וממולה אמפיתיאטרון.

המדריכה פתחה את דלתות האתר והובילה אותנו ראשית לאולם הקרנה אשר בו הציגה בפנינו סרט קצר אשר סקר את מבצעי חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, בסרט הופיעו דמויות מסגל החטיבה שאת חלקם אבא הכיר וחלקם היו אפילו מפקדיו והוזכרו אירועים, קרבות ומקומות שמדי פעם אבא ציין "כאן הייתי" או "בקרב הזה השתתפתי", בסיום הסרט הלכנו לאורך מסלול התצוגה של התערוכה נעצרנו ליד המוצגים והתמונות וגם כאן הדברים הזכירו לאבא אנשים, מקומות וקרבות. בולט במיוחד היה הרגע שבו לפתע אבא נזכר שלקחו אותם לילה אחד (12 באוגוסט 1948) באוטובוס מתל אביב בדרכים עקלקלות בין שדות ופרדסים שכן עדיין בכל מקום היו כפרים ערביים כאשר הם עצמם לא ידעו מה היעד ומהי המשימה, הם אבטחו אתר שבו נחת מטוס סקיימסטר שהגיע מזטץ שבצ'כיה ושנשא בבטנו חלקי מטוסי מסרשמיט מפורקים אשר היוו את הבסיס להקמתו של חיל האוויר, למיטב זכרונו של אבא אחד מהטייסים היה אהרון רמז, שמאוחר יותר  התמנה למפקד חיל האויר. אבא זכר זאת במיוחד שכן זאת הייתה פעולה נועזת מאד, ממש פעולת קומנדו חשאית אשר מאד הרשימה אותו, כאשר אבא העלה את סיפור מבצע זה בדיוק עמדנו ליד המוצגים שתיארו את מבצע "חסידה",  מבצע שדומה לזה שעליו סיפר אבא.  

כאשר הגענו למקום שבו הוצגו התמונות של סגל החטיבה הראה לי שם אבא את תמונתו של אבא קובנר[1] וסיפר כי הוא היה כותב את "דפי הקרב" שהופצו בין הלוחמים ותוכנם וסגנונם היה מפיח רוח לחימה, אומץ ותעוזה בלוחמים העייפים וכתיבתו הייתה מרשימה ביותר עוד ציין אבא כי לעיתים חלק מהדפים הללו נכתבו גם על ידי יגאל מוסינזון.

בסיום התצוגה נכנסנו למרכז ההנצחה שם על הקיר מונצחים שמות כל חללי חטיבת גבעתי, השמות ערוכים בשלוש קבוצות על קיר לבן, שמות שמות, רשימה ארוכה, לוחמי מלחמת תש"ח ואחריהם לוחמי גבעתי המחודשת מולם במעין אמפיתיאטרון קטן דרגשי שיש לישיבה והתייחדות, במקום הייתה קבוצת מבקרים מאורגנת נוספת, אבא התבונן ברשימת השמות ומצא ביניהם שמות מוכרים, שהזכירו לו את חבריו הלוחמים בתש"ח.

יצאנו החוצה מהמבנה הקפנו את המגדל שמעברו ניצבת תצוגה של משוריינים שונים, קומנדקר, ג'יפ וטנק ונכנסו לחדר הנשק, בחדר מוצגים כלי נשק שונים בני התקופה, ראינו את הסטן תת המקלע המפורסם ואת המ.ג הכבד ואת הברן, אבא סיפר שבחודשים הראשונים של המלחמה לרשותם היו בסך הכל שניים או שלושה כאלה וכל כמה שעות היו מעבירים אותם מעמדה לעמדה כדי להטעות את המצרים כך שיחשבו שיש לכוחותינו יותר כלי נשק ממה שבאמת היה, אבא סיפר כי הנשק שלו היה רובה קנדי כבד ומגושם וכי לא לכולם תמיד היה נשק, וכאשר הייתה פעולה רק מי שהיה לו נשק באותה העת השתתף בה.

ערכנו ביקור קצר בחדר ההנצחה לחללי סיירת שקד של החטיבה המחודשת.

נפרדנו מהמדריכה שליוותה אותנו שהייתה חביבה ונחמדה אבל לא הפגינה ידע היסטורי רב ופנינו אל שער היציאה שם נפרדנו מהרצל לאחר שהינחה אותנו כיצד להגיע לאנדרטה לחללי גדוד 54 , הגדוד שבו היה אבא - פלוגה א' מחלקה 1, כיתה 1.

               אבא ליד הפרצה בחומת המצודה אשר פוצצו חבלני החטיבה ואשר אפשרה את כיבוש "עיראק סואידאן".

חזרנו לכיוון צומת גבעתי ופנינו שמאלה ולאחר מספר קילומטרים מימין הדרך שלט קטן "גדוד 54" (החום בצד ימין בתמונה) ושלט נוסף (במרכז התמונה) המספר את סיפורו של המקום תחת הכותרת "חוליקאת גדוד 54" , על הכפר חוליקאת אשר היה במקום זה ואשר חלש על הדרך דרומה ואשר היה בידי המצרים אשר ניתקו בכך את הנגב מיתר חלקי המדינה, חטיבת הנגב למרות כל ניסיונותיה לא הצליחה לשחרר את הכביש, בליל 19-20 לאוקטובר 1948 כבשו גדודים 52 ו-54 את המתחם לנוכח התנגדות מצרית עזה הניצחון בקרב הביא לסיום המצור על הנגב ובסופו של דבר לשחרורו.

כאשר פונים לכיוון האנדרטה, עם הפנים מערבה, שביל מרוצף בין שדרת עצים מוביל אל האנדרטה אשר מתמרת אל על ונחשפת לפניך אט אט תוך התקדמותך בשדרה, על בסיסה הרחב והמוצק של האנדרטה מופיעה הכתובת "ההלך – ברדתך לנגב זכור אותנו", הרגשנו שבביקורנו במקום לאחר למעלה מ-50 שנה מאז היה אזור זה זירת קרבות, אנו מקיימים את הפנייה "זכור אותנו". ומשני צידי בכתובת, מימן סמל צה"ל ומשמאל סמל החטיבה. מתוך הבסיס מתמר עמוד גבוה, רחב ומוצק ועליו סמל הגדוד והכתובת "גדוד 54 גבעתי", משני צידי הבסיס מופיעים שמות הנופלים מלוחמי הגדוד, על קצה של האנדרטה היה נר נשמה ישן עדות לביקוריי משפחות הנופלים במקום, סבבנו סביב האנדרטה, התבוננו בשמות ושוב מדי פעם נתקל אבא בשם מוכר, ועוד אשר היו מפקדיו וחבריו לנשק.

עזבנו את האנדרטה ופנינו חזרה צפונה, בדרך שאלתי את אבא האם הוא מצליח למצוא נקודות דימיון בין מראה האזור היום ומראהו באותם הימים, לדבריו לא ניתן למצוא שום דימיון האזור היה מאוכלס כפרים ערבים שהיו ואינם, כל הכבישים החדשים, הצמתים והשלטים כולם כמובן לא היו וכל השטח שינה פניו ללא היכר. שאלתי את אבא איזה רגשות מעלה בו ביקור במקומות האלה, אבא אמר שרגשות לא מתעוררים בו מהביקור אבל הרבה זכרונות רגעים שהיו רדומים במוחו צצו ועלו בעקבות זאת והוא מאד שמח שהוא יכול היה לשוב לכאן ולעשות את הביקור הזה, ובעיקר לחלוק כבוד לנופלים.

המשכנו בדרכנו ונכנסנו לאשדוד דרך הכניסה הדרומית, עשינו סיבוב להתרשמות מהעיר אשר התפתחה בצורה מדהימה, אך מטרתנו הייתה להגיע לפארק "עד הלום" שאז היה הנקודה הצפונית ביותר אשר אליה הצליחו להגיע המצרים, כאן נעצרה התקדמותם שמטרתה הייתה תל אביב על ידי הגדוד של אבא, גדוד 54 -וכמעט כל המחלקה שלו נהרגה, למזלו הרב הוא היה חולה באותו הזמן ואושפז בבית חלים ועל כן לא השתתף בקרב, ואולי בזכות זאת הוא נמצא כאן היום. אחרי לא מעט סיבובים הכוונה והטעייה של תושבי המקום ומעט מזל ואינטואיציה מצאנו את האתר.

בכניסה לאתר הוצב לוח לציון זכרם של נופלים מגדוד 54 ובהמשך לאורך ומסביב לכל האתר לוחיות מרוקעות ובהן ציטוטים של סגל החטיבה והגדוד אודות הקרב וגם של מפקד הכוחות המצריים שבה הוא מודה שכישלונם בקרב זה היה המפתח לתבוסתם במערכה כולה.

בלוחית זו ציטוט מדבריו של אברהם ביטון שהיה מפקד המחלקה של אבא.

כאשר מתקדמים לתוך מתחם האתר מצד שמאל ניצבת עמדת פילבוקס אשר שלטה על האזור וברקע הגשר אשר פוצץ מאחורי הגשר החדש הנבנה עכשיו.

ומימין לוח זיכרון ובו הכתובת "ללוחמים שזעקו עד הלום נפלו ולא זכו" 3 ביוני 1948 כ"ה אייר תש"ח, מפת הקרב והמתחם ושמות כל הנופלים בקרב מלוחמי הגדוד, גם כאן אבא סקר את השמות ונזכר בחבריו לנשק.

לאורך שביל הגישה לאתר ישנם ציוני דרך בהיסטוריה הקשורים לאתר זה, מעבר של גנרל אלנבי, של נפוליון, של צאלח א-דין עובדה המראה כי נקודה זו הייתה תמיד בעלת חשיבות אסטרטגית באזור.

בפארק ניצבת גם אנדרטה שהוקמה ע"י המצרים במסגרת הסכם השלום עם מצרים לזכרם של הלוחמים המצרים אשר נפלו בקרב.

[1] סופר ומשורר ניצול שואה ממפקדי המחתרת היהודית בגטו וילנא.