חבקוק רוצה חיבוק

בין פרחי הסביון ועלי הסרפד

בסבך הגינה – צב קטן נולד.

שלושה חודשים בַּבֵּיצָה גדל והבשיל

והבוקר את קליפתה פרץ והשיל.

ובטרם הבין אם חם לו או קר,

האם זו שעת בוקר או שכבר מאוחר,

רק פקח את עיניו ומתח הוא צוואר,

מאחורי החרצית שמע קול מוכר,

הייתה זו אימו – צבה גדולה, חסונה,

אשר באביב הטילה ביציה בזו הגינה.

"שלום אמא יקרה, הגעת בזמן בדיוק

לפני דקות נולדתי – תני לי חיבוק !"

"ילדי היקר יהיה שמך חבקוק,

הצבון שנולד ולחיבוק הוא זקוק".

אך מה רב צערי פעוטי הצבון

איך אוכל לחבקך וכולי רק שריון.

הביט חבקוק באימו מאוכזב,

מבטן עד גב ומראש עד זנב,

ובו במקום בליבו נגמלה החלטה

ובצעדים מדודים וללא חרטה,

פנה לדרכו לחפש לו חיבוק,

ללא שום היסוס או שמץ פקפוק.

ראשונה את גברת דחליל הוא פגש,

וחיבוק הוא ביקש ללא שום חשש,

"צר לי צבון אל תיקח זאת אישי,

אך להתכופף זה ממש לא מעשי,

גם לו היית חתול או כלבלב,

לא אוכל לחבק כי כואב לי הגב."

בין שיחי היבלית הוא פגש חתולה,

ושוב חיבוק ביקש ללא שום אמתלה,

"שאני אחבק ? מה קרה לך צב ?

נפלת על הראש או שאתה רק מאוהב ?

חיבוקים אני לא מחלקת לכל עובר בגינה,

אלי מגיעים רק אם אני מזמינה."

על סלע כורכר בפינת הגינה,

ראשה זקרה גברת חרדונה,

וחבקוק שהיה כבר מעט נואש,

בקשתו לפניה שטח מחדש,

והיא אפילו לא טרחה לשלוח מבט,

כי היא בשמש עושה לה אמבט.

לפתע חלפה לצידו עכברה בזינוק,

וגם אליה פנה – "תני לי חיבוק"

"שמע נא צבון, אני ממש עסוקה,

הרגע סיימתי כביסה ואין לי דקה,

במאורה יש לי משפחה ברוכת גורים,

ואין לי שום פנאי להלצות ובירבורים."

עייף ומיואש בצל המרגנית הוא ישב

ולא ידע מה יעשה ואנה יפנה עכשיו,

הערב מגיע, החושך יורד,

והוא כבר רעב וגם קצת פוחד,

ואת הדרך חזרה הוא שכח כבר מזמן

וזה ממש לא נעים וקצת מסוכן.

ואז ממש רגע לפני שזולגות הדמעות,

מאחורי עלי התלתן שמע הוא קולות,

מה שמח שוב לראות את אימו הצבה,

שאותו חפשה כל היום, ורוחה נעצבה,

צוואר אל צוואר הם חיככו בשמחה,

ויחד חזרו אל חיק המשפחה.

וגם אם זה לא היה זה בדיוק חיבוק,

אין כמו אהבה של אמא – וזה בדוק !