הזברות ירדו מהפסים

בשעת בוקר היער התמלא קולות שאגה ונהמה,

אף אחת מהחיות לא הבינה על מה המהומה,

האם מישהו את משפחת הנמרים הרגיז ?

אולי מישהו לגורילה את אגוזי הקוקוס הזיז ?

הכל החל בבוקר קיץ, רגיל וחמים,

רוח נעימה מלטפת – הו כמה נעים !

גלים קטנטנים פיזזו בלב האגם,

והשמש זורחת עוד מעט יהיה חם.

הזברה פיהקה ופקחה זוג עיניים,

קדימה ואחורה מתחה ת'רגליים,

שאפה אויר בוקר צח מלוא הנחיריים,

ואל האחו יצאה לאכול עשב מלוא חופניים.

אך את פניה באחו קידם קול זועם,

"לכי מכאן, מהעשב הזה רק אני טועם !"

באמצע הדשא עוד זברה עמד,

ובקול צעקה אמר "רק אני כאן אוכל, לבד !".

"אני זברה לבן ופסים לי שחורים,

לכי חפשי לך מרעה במקומות אחרים",

"ואני זברה שחורה ולבן מפוספסת,

אבל למה לא נוכל לאכול מאותה האספסת ?"

הריב בין הזברות נמשך עד שעת צהריים,

והקולות כה רמים כבר כואבות האוזניים,

ומרוב דיבורים וצעקות יבשות השפתיים,

עשו הזברות הפסקה והלכו לאגם לשתות מים.

וכאשר השפילו צוואר והן לוקקות מהאגם,

מן המים בהן מביטות שתי זברות כמותן,

לשתיהן פסים שחור ולבן, לבן ושחור,

אין ביניהן שום הבדל – אי אפשר לבחור.

שתי הזברות הבינו כי ירדו מהפסים,

וכי כך אחד לשני לא מתייחסים,

הניחו כתף על כתף וצוואר אל צוואר,

לא ניתן להבחין היכן האחד מתחיל והשני נגמר.