מזוודות חיינו

כשהחום מתפוגג והקיץ אורז חפציו,
מפנה מקומו לבואו של הסתיו,
בקרנות הרחוב, על סיפי מדרכה,
עזובה לנפשה, לאנחות זנוחה.
בחיוך רחב וקרוע רוכסן,
מציצה מאשפה במבט מלוכסן,
פגר מזוודה שרק עתה ראה עולם,
ועכשיו כרסה ריקה וקולה נאלם.
לפני שעות נקראה היא כְּבֻדָּה
אך עתה לא נותר זכר לכבודה.

האם גם יומנו יבוא באחת כמותה,
בלי תקווה בשמש ממתינה למותה.
וכל גלגל חורק וידית שבורה,
כל קרע וסדק, שריטה וחבורה,
מזכירים מקומות, אנשים, חוויות,
רגעים יפים של להיות ולחיות,
וכל מטען חיינו שנאסף בדמעה ויזע ודם,
כמו עשן ברוח אט אט נמוג ונעלם.

12/8/2016
ט' באלול תשע"ו
הרצליה