13 לספטמבר 2010
חיוכך נפקד מקהל מקבלי הפנים,
מבטך נעדר בין שולחנות הסועדים
והד צחוקך נאלם ממעגלי הרוקדים.
לא היה שם קולך – אך היית שם בכול,
הצצת מן הקצף שנישא על גב גל גדול,
ומאחורי כל ענן ששט ברקיע הכחול.
לא רצינו עצבות – רק רצינו לשמוח,
לא רצינו לזכור – אך לרגע לא יכולנו לשכוח,
כי היית שם בכל לב שפעם ולא נתן לרגע מנוח.
ואת עכשיו אולי שלווה ושקטה בסתר כנפיו,
מצחיקה ומחבקת את קהל מלאכיו,
ואנחנו כאן למטה, לבד ביחד כל איש נושא כאביו.
נכתב לחתונתו של עמית פוגל שהתקיימה ב-1 בספטמבר 2010
בחסרונה של אימו, חברתנו שרה פוגל.
