חורבן קוממיותו של הגוף


01 Sep

                                                                                                           ספטמבר 96

מול חורבן קוממיותו של הגוף - הרוח מתקוממת,

מול נחת זרועו של הזמן - הנפש מתחננת,

כלימתה של הרוח מכה גלים בשל בגידתו של הגוף,

חובטת בכנפיה בכוח מנסה שוב לעוף.

נלחמת על כל נשימה חרבה וחורקת

וכל הוויתה את עלבונה זועקת.

וכל רגע כאב נמתח כמו נצח

ונחשקות השפתיים ומתקמט המצח,

ועל שעון הקיר הרגעים נמוגים

באיטיות המרגיזה של תנועת המחוגים,

ולפתע ברגע אחד ומסויים הכל נגמר,

מעפר הוא בא ואל עפר הוא חזר,

והמעגל נסגר.


נכתב לאחר פטירתו של מיכאל קלמנוביץ, סבא שלי.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.
אתר זה נבנה באמצעות