אותה הרוח שליטפה את פניי בעדנה

                                                                                               29 אפריל 2003

                                                                                          יום הזכרון לשואה ולגבורה

אותה הרוח שליטפה את  פניי בעדנה,
הריצה בנתיבה בשמים ממעל עננה,
הרקידה במחול מטורף עלי שלכת זהב,
ופיזרה את עשן המשרפות שאת עיניי צרב.

הרוח נושאת כל אשר בדרכה ניקרה,
את זרעי העתיד ואת עשן הבערה,
והרוח אינה שואלת או יודעת הבחן,
ורק אנו עומדים ומקוננים – כיצד ייתכן ?

והגדת לבנך ביום ההוא לאמור,
כי חייב אדם לראות עצמו בכל דור ודור,
כאילו הוא שם היה - וחובה לספר ולזכור !
כי אש השנאה ממשיכה עדיין לבעור.

The same wind that so tenderly caressed my face

Nimbly drove a cloud in the sky from place to place

Made the golden leaves of autumn dance in a magical lane

   .And scattered the crematorium smoke that made my eyes burn

Whatever The wind encounters it carries away

The burning people ashes and the seed of the future and today

And the wind neither asks nor cares

?We alone stand and lament - how did they dare

Thou shall tell your son on that day

That each man must see himself throughout the eras like today

As though he himself was there – and must tell and always remember

.Because the flames of hatred keep going stronger